Organization

Conductor

Karl Heinz Steffens

Stage director

Shirit Lee Weiss

Lighting designer

Nadav Barnea

Set designer

Adam Keller

Costume designer

Ula Shevtsov

Singer

Tal Ganor

Soloists

Anat Czarny

Eitan Drori

Oded Reich

Israeli Opera

Orchestra

The Israel Symphony Orchestra Rishon LeZion

Others

The Israeli Opera Chorus

latină

Requiem, K. 626 -  (Requiem)

Tel Aviv

Israel

Requiem, K.626

Public

Requiem

engleză

ebraică

Approved

Requiem, K.626 Mozart

Celebrating the Dead

 

It sounds rather as a contradiction in terms. Why do we have to sing glorious music in the name of dead people? Isn't it worthier to sing for the glory of those who are alive? If we have to praise someone in song why wouldn't we praise God instead of dead people? However, everyone praises God continually, and songs of praise for the living are also common place. But praising the dead, or celebrating life through memory of the dead is something no one can avoid. Listen for example to the Kaddish and its beautiful traditional melody. It is a prayer for the dead, or to be more precise in this case it is a prayer that gives more strength to those who remain alive while a family member has departed from this world. And while the Jews have the Kaddish, the Christians have the Requiem. And as has become with many of the Christian liturgical texts, the Requiem too, has soon enough exited its pure religious connotation and moved from the church and from religion, into the secular world of the concert hall.
Compared to other cultures, there is nothing really strange with the Requiem. In many societies it is customary to mourn the dead in music and dance. In so called primitive, tribal societies there are numerous ceremonies that are associated with the death of heroes, leaders and ordinary human beings alike. And if you attend a funeral at any Israeli cemetery, of someone from a Sephardi origin, more often than not you will hear wailing that has its own musical language.
In the classical music world, the Requiem, which is a mass for the dead, has usually reflected the style of the individual composer who wrote it. The Requiem takes its name from the first words of this mass for the dead, “Grant them eternal rest O Lord.” The Latin Requiem Mass has always been a part of the Liturgy but was standardized after the Council of Trent (1545-63) which created the order of the liturgical parts of the mass. Polyphonic settings of the Requiem began at the 15th century with a lost Requiem attributed to Dufay. Yet the first extant setting of the Requiem belongs to a composer scarcely remembered by the name of Ockeghem. Since then numerous composers have written their own version of the Requiem. Some of these works have no doubt become masterpieces in the classical music repertoire.
Verdi's Requiem is more an opera than a liturgical celebration of the dead and no wonder. With contrast to many composers who have written in various musical styles through their lifetime, Verdi is above all an opera composer. And when he uses a huge choir and the four traditional solo voices, soprano, mezzo soprano, tenor and bass, it is not surprising that what he actually produces is an opera of a grand style. The tenor aria, Ingemisco, is one of the finest he has ever written for the tenor voice, and many tenors have performed it regularly in recitals, concert programs or discs in between regular operatic highlights. And the final section for the soprano, is one of the most dramatic scenes Verdi has ever written.
The real epitome in Requiem writing belongs no doubt to Wolfgang Amadeus Mozart. Just listen to the way he describes death, or to the way he describes the Day of Judgment. No one can resist granting peace to the dead after hearing Mozart's plea. Verdi's Dies Irae is bombastic and dramatic, Mozart's is pure refinement as is his entire opus. The story of how Mozart came to write this Requiem is quite familiar and is in more than one way the center of the play and the film Amadeus. And whether or not the exact details in the film are correct, what seems to be absolute truth is the fact that this Requiem was commissioned by an unknown person who had it in his mind to present the Requiem as his own musical creation. And there is no doubt that because Mozart himself has written the Requiem literally on his deathbed, he really captures the essence of the departure from life in this piece. 
While Mozart imprints his own personal style on the Requiem, Faure and Brahms present the general style of their respective homelands in their rendition of the Requiem. Faure's Requiem is very French in nature and style alike. It features only two soloists, an almost unlikely coupling of a soprano and a baritone, and a very chamber orchestra, at least in nature if not necessarily in scope. There is an aura of mystery and sereneness around this specific Requiem, a captivating calmness that foreshadows no doubt French impressionism.
Brahms on the other hand has written a "German Requiem" in which he conscientiously departs from the Latin mass by including German texts within the piece. And the result, again with the identical coupling of soprano and baritone, is a piece more Germanic and romantic in nature, and a mass as much for the living as for the dead, an opus that praises the magnanimity of life and the way the living deal with death. Like in almost any other Requiem, here too the chorus is of an essential importance.
Benjamin Britten's War Requiem is THE Requiem for the 20th century. No longer are we associated with masses and prayers for those who departed this world in natural causes. Britten, using poetry by Wilfred Owen, and featuring a soprano, a tenor and a baritone, a huge choir as well as two - one symphonic and one chamber - orchestras on stage, laments a society in which many people die at war, a society in which war has become a much too often daily occurrence. And his Requiem is not just a bereavement for those who die in war, even more so it is an accusation against a society which allows such horrors to happen. Listen to the music and you will be at once smitten by its power, by the composer's unique style and above all by the yearn for peace in a world that has long forgotten the actual meaning of the word.
Britten was a known pacifist. He hated war and for several years fled Great Britain to the USA to escape the horrors of World War II. And it is no strange then that his Requiem is a twist on the so-called regular mass for the dead. Britten has no interest in following traditional ground. He creates his own tradition, a tradition dictated by the world he lives in. And anybody who has ever listened to his War Requiem on stage knows that it is not only a profound musical experience, it is also a very moving personal and emotional one.
Like the changing world we live in, the Requiem has changed considerably through the years. But what has remained intact is the power of the sensation and the glory of the music which accompanies it whether it is the immortal Requiems of Mozart or Verdi, or other samples of the genre like those by Cherubini, Liszt or Berlioz. And as long as music lovers cherish the power of the human voice to express emotions, these Requiems will always be part and parcel concerts and special music events all over the world.

English

חוגגים את המתים

 

זה נשמע דווקא כסתירה במונחים. למה אנחנו צריכים לשיר מוזיקה מפוארת בשם אנשים מתים? האם לא ראוי יותר לשיר לתפארת החיים? אם אנחנו צריכים לשבח מישהו בשיר למה שלא נשבח את אלוהים במקום אנשים מתים? עם זאת, כולם משבחים את אלוהים ללא הרף, וגם שירי הלל לחיים הם מקום נפוץ. אבל להלל את המתים, או לחגוג את החיים באמצעות זיכרון המתים זה משהו שאיש אינו יכול להימנע ממנו. הקשיבו למשל לקדיש ולניגון המסורתי היפה שלו. זוהי תפילה למתים, או ליתר דיוק במקרה זה זו תפילה שנותנת יותר כוח למי שנשאר בחיים בזמן שבן משפחה הסתלק מהעולם הזה. ובעוד שליהודים יש את הקדיש, לנוצרים יש את הרקוויאם. וכפי שקרה לרבים מהטקסטים הליטורגיים הנוצריים, גם הרקוויאם יצא במהרה מהקונוטציה הדתית הטהורה שלו ועבר מהכנסייה ומהדת, לעולם החילוני של אולם הקונצרטים.
בהשוואה לתרבויות אחרות, אין שום דבר מוזר באמת עם הרקוויאם. בחברות רבות נהוג להתאבל על המתים במוזיקה ובריקוד. בחברות שבטיות הנקראות פרימיטיביות ישנם טקסים רבים הקשורים למוות של גיבורים, מנהיגים ובני אדם רגילים כאחד. ואם תגיעו להלוויה בכל בית קברות ישראלי, של מישהו ממוצא ספרדי, לא פעם תשמעו יללה שיש לה שפה מוזיקלית משלה.
בעולם המוזיקה הקלאסית, הרקוויאם, שהוא מסה למתים, שיקף בדרך כלל את הסגנון של המלחין היחיד שכתב אותו. הרקוויאם לוקח את שמו מהמילים הראשונות של המיסה למתים, "תן להם מנוחה נצחית הוה". מיסת הרקוויאם הלטינית הייתה תמיד חלק מהליטורגיה, אך תוקנה לאחר מועצת טרנט (1545-63) שיצרה את סדר החלקים הליטורגיים של המיסה. הגדרות פוליפוניות של הרקוויאם החלו במאה ה-15 עם רקוויאם אבוד שיוחס לדופאי. אולם התפאורה הראשונה הקיימת של הרקוויאם שייכת למלחין שכמעט ולא זכור בשם אוקגם. מאז מלחינים רבים כתבו גרסה משלהם לרקוויאם. חלק מיצירות אלו ללא ספק הפכו ליצירות מופת ברפרטואר המוזיקה הקלאסית.
הרקוויאם של ורדי הוא יותר אופרה מאשר חגיגה ליטורגית של המתים ואין פלא. בניגוד למלחינים רבים שכתבו בסגנונות מוזיקליים שונים במהלך חייהם, ורדי הוא מעל הכל מלחין אופרה. וכשהוא משתמש במקהלה ענקית ובארבעת קולות הסולו המסורתיים, סופרן, מצו סופרן, טנור ובס, אין זה מפתיע שמה שהוא בעצם מפיק זו אופרה בסגנון מפואר. ארית הטנור, אינגמיסקו, היא מהטובות שכתב אי פעם לקול הטנור, וטנורים רבים ביצעו אותה בקביעות ברסיטלים, תוכניות קונצרטים או דיסקים בין רגעי השיא האופראיים הקבועים. והקטע האחרון לסופרן, הוא אחת הסצנות הדרמטיות ביותר שכתב ורדי אי פעם.
התגלמות האמיתית בכתיבת הרקוויאם שייכת ללא ספק לוולפגנג אמדאוס מוצרט. פשוט הקשיבו לדרך שבה הוא מתאר את המוות, או לדרך שבה הוא מתאר את יום הדין. אף אחד לא יכול להתנגד להעניק שלום למתים לאחר ששמע את תחינתו של מוצרט. Dies Irae של ורדי הוא בומבסטי ודרמטי, זה של מוצרט הוא עידון טהור כמו כל האופוס שלו. הסיפור של איך מוצרט הגיע לכתוב את הרקוויאם הזה די מוכר והוא מהווה ביותר ממובן אחד את מרכז המחזה והסרט אמדאוס. ובין אם הפרטים המדויקים בסרט נכונים ובין אם לאו, מה שנראה כאמת מוחלטת היא העובדה שהרקוויאם הזה הוזמן על ידי אדם אלמוני שהיה בראשו להציג את הרקוויאם כיצירה מוזיקלית משלו. ואין ספק שבגלל שמוצרט עצמו כתב את הרקוויאם ממש על ערש דווי, הוא באמת לוכד את מהות היציאה מהחיים ביצירה הזו.
בעוד שמוצרט מטביע את הסגנון האישי שלו על הרקוויאם, פאורה וברהמס מציגים את הסגנון הכללי של ארצות מולדתם בביצועם לרקוויאם. הרקוויאם של פאורה הוא מאוד צרפתי באופיו ובסגנון כאחד. הוא כולל רק שני סולנים, צימוד כמעט לא סביר של סופרן ובריטון, ותזמורת קאמרית מאוד, לפחות בטבע אם לא בהכרח בהיקפה. יש הילה של מסתורין ושלווה סביב הרקוויאם הספציפי הזה, רוגע שובה לב שמבשר ללא ספק אימפרסיוניזם צרפתי.
ברהמס, לעומת זאת, כתב "רקוויאם גרמני" שבו הוא יוצא במצפונית מהמיסה הלטינית על ידי הכללת טקסטים גרמניים בתוך היצירה. והתוצאה, שוב עם הזיווג הזהה של סופרן לבריטון, היא יצירה גרמנית ורומנטית יותר באופייה, ומסה לחיים כמו למתים, אופוס המשבח את גדלות החיים ואת דרך החיים להתמודד עם המוות. כמו כמעט בכל רקוויאם אחר, גם כאן לפזמון יש חשיבות מהותית.
בנג'מין בריט

עברית

Requiem by Mozart, De la (2023/2023), Regizat de către Shirit Lee Weiss,, Dirijor Karl Heinz Steffens

Creditele spectacolului (Distribuție și Echipa )

Distribuție

Echipajul

Ansamblu

Program, Despre și Sinopsis

Fotografii

Lectură în continuare

Date și locuri de spectacol

Locații